הפריצות תמיד קשות, אבל מה אתה עושה כאשר האדם שצריך להעביר אותך למצב הקשה הזה הוא האויב?
כשעמדתי בגשם הזורם של גלזגו עם הנעליים ביד והסיגריה הראשונה שעישנתי תוך חודשיים באחרת, הבנתי שזה נגמר.
אתה יכול מיד לקפוץ למסקנה שזו הילדה הטיפוסית שלך פוגשת ילד, הם מתאהבים, ילד שובר לבבות של בנות, אבל אם בכלל, החוויה הזו הרבה יותר מסובכת מזה.
כשנפגשנו לראשונה הייתי ילדה דורקית בת 12, מפוצצת הורמונים, צמרות נצנצים מטושטשות וחתך שיער נורא, והיא הייתה אותו דבר. התחברנו על להקות נערים ופסדות, ותוך זמן קצר היינו בלתי נפרדים - החברים הכי טובים לנצח.
אנשים התייחסו אלינו כאל עסקת חבילה, זוג שתמיד התאגד: אם היו שותפים לכיתה, היינו צוות; אם הייתה מסיבת יום הולדת, לינה או טיול בבית הספר, האחד לעולם לא היה הולך בלי השני.
במובנים מסוימים זה גורם לי להרגיש כל כך מזל שאנשים רבים לא יכולים לומר שהיה להם מישהו כזה בחייהם. זה כמו אח, אבל טוב יותר ממובנים מסוימים מכיוון שהיינו בחיים של אחד אחר מבחירה, ולא בנסיבות.
הזמן משנה הכל.
מקורקדימה של 11 שנים וחברה הכי טובה אחת נפרדת אחר כך והכל השתנה.
במהלך התפרקות טיפוסית, במיוחד בגיל צעיר, אתה יכול לחלק את הדברים שלך, לארוז את חייך הנפרדים וללכת משם, אבל עם חברות, זה כמו להחזיר מחצית ממי שחשבת שאתה.
מחלקים את כל המזוודות, הזיכרונות שרכשתם והכי גרוע - את החברים ששניכם חולקים.
אצלנו, אני חושב שהיתרונות של הפירוק היו מאוד הדדיים. היא נראית שמחה יותר ואני בהחלט. מנקודת מבטי, למדתי המון על עצמי, מי אני וצריך להמשיך להיות לא -ולוגי.
עם זאת, למדתי גם שיש חלקים באישיות שלי שאני לא אוהב במיוחד; אולי למה דברים מסוימים שהיא עשתה אותי כל כך בגלל שהיא הזכירה לי את עצמי. אני יכול להיות עקשן, קצר רוח ובעל דעות יתר, ואני לא מאמין באמת שאוכל לשנות את כל התכונות האלה במאה אחוז, וגם לא בטוח שאני רוצה; זה פשוט מי שאני.
למדתי שאני צריך להיות יותר סבלני כלפי אנשים ולאפשר להם את הזמן שהייתי רוצה שירשו לי. למדתי שהגישה שלה לתכנן הכל עד לפרט הזעיר ביותר לא הייתה שגויה, אלא פשוט שונה מהגישה שלי לחיים.
אני חושב שהיא הפכה אותי לאדם טוב יותר, וחבר טוב יותר לחברים הכי טובים שיבואו, ואני אהיה אסיר תודה לה על זה. אני מקווה שהיא מרגישה שהבאתי משהו לחייה שייקבע איתה, אבל אם לא, אני מאחל לה את כל המזל והאהבה בעולם לעתיד.
מבט לעתיד.
מקורמאז ה"התפרקות "שלנו, היו לנו מעט מאוד מפגשים שחלפו על הסרבול של לרוץ זה לזה במשפחות ולשמוע את נאומי 'כל כך עצוב שלא יכולת לפתור את זה'.
הפעם הראשונה שראיתי אותה שוב הייתה ערב הסילבסטר - לילה שבדרך כלל היינו מבלים בבגדים, שותים יותר מדי יריות ואחד מאיתנו בסופו של דבר נתקע להיות זה הגיוני ומחזיר אותנו הביתה או לפחות פינה נוחה ל לישון בכל מסיבה שבסופו.
זה היה הלילה שהבנתי שלעולם לא יהיה אותו דבר, אבל גם הבנתי שזה לא בהכרח דבר רע.
אנשים משתנים: הם גדלים, לומדים יותר על לייקים שלהם, לא אוהבים, מי הם ומי הם רוצים להיות. לדמיין שכולנו יכולים לחיות בבועה הבלתי משתנה הזו לנצח זה תמים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לפספס אותה או לאחל לנו.
בכל פעם שאני שומע שיר של מקפלי - האובססיה המתבגרת שלנו - או צופה בעשרה דברים שאני שונא בך, תמיד אחשוב עליה. שוב ושוב אתחיל לספר בדיחה שאני מבין שרק היא יודעת את התשובה עליה, וכמובן, זה עדיין מעציב אותי.
היא לימדה אותי כל כך הרבה דברים מטופשים כמו לצבוע את השיער שלי בכחול בהיר ולדלג על בית הספר בלי להיתפס, אבל היא גם לימדה אותי שזה בסדר להיות עצמך, שתצליחי להתגבר על כל ילד עם הכמות הנכונה של בכי ו רומקום מתנשמת ויותר מכל היא לימדה אותי שלעולם לא תשכח את החבר הכי טוב שלך.
